יום האישה 2016

 

8/3/2016

יום האישה הבינלאומי

נקודת המבט שלי על נשים השתנתה מעט השנה. אולי נכון יותר לומר התחדדה. עד השנה, ראיתי נשים על גבי תפאורה אחרת. את 8 השנים האחרונות העברתי בתל אביב. כמעט את כל שנות ה-20. התבגרתי שם, יצרתי את הבסיס שלי, גדלתי והתעצמתי. התבוננתי כמעט מהצד על הנשים סביבי, על מה מאפיין אותן, על אורח החיים שלהן, הכרתי את הייחוד שלנו, את ההיסטוריה שלנו, את הגוף שלנו, המחזוריות שלנו ועוד ועוד מאפיינים שיש לנו הנשים. אין ספק שאורח החיים של הנשים התלאביביות שונה במקצת. אך עם זאת, הרוב קושר את כולנו זו לזו. עברתי לכאן, כי היה ברור לי שא/נשים באזור ההרים הירושלמים, צריכים משהו שאין, משהו שחסר. ידעתי את זה, זה ישב לי היטב במודעות. ורק עכשיו, אחרי כמה חודשים כאן, וכמה חודשים שקמליה עובדת ומכילה, אני רואה כל כך הרבה יותר עמוק, את כל מה שידעתי, אך לא הבנתי כמה הוא חריף, מהדהד.

התפאורה שניצבת מאחורי הנשים באזור זה היא אחרת. משפיעה יותר, חזקה יותר? מקשה יותר? או אולי מפותחת יותר, מתוחכמת יותר?  מניחה שזה תלוי בנקודת המבט.
מנקודת המבט שלי אני רואה נשים שבאמת באמת נחושות "לעשות את הכל". ואתן עושות את הכל: בית, משפחה, ילדים, עבודה, הסעות, חוגים, בייביסיטר, ניקיונות, כביסות, קניות, צריך גם לטפח חברות, לבקר את זה ואת זו, ללמוד, להתמחות, לכתוב, לקרוא, להתמקצע, להתמקח, להתקדם, לאהוב, לפנק, לחבק, לטפל, להקשיב, לתת, לתת, לתת, לתת… אבל תמיד, יש מי שנשארת מאחור.

בתוך כל הלתת, אנחנו מאוד רוצות להעניק גם לעצמנו. יודעות, מבינות ובטוחות כמה זה חשוב. אבל איכשהו, אנחנו תמיד יורדות לתחתית סדר העדיפויות. כאילו שלדאוג לעצמנו זאת פריווילגיה של אלו שלא צריכות לדאוג קודם לאחרים. אבל כולנו דואגות קודם לאחרים. רק אחר כך, מאוחר יותר, אם יישאר זמן, ואם יישאר כוח, ואם יישאר כסף, ואם אספיק לנקות את הבית, והילדים יירדמו בזמן, ובן הזוג לא ידרוש את הצומי שלו הערב, ואין עומס בעבודה, וסוף סוף הצלחתי לקום מהספה, אז, רק אז, נדאג לעצמנו. נאפשר לעצמנו שעה או חלילה שעתיים של שקט בשבוע, של הקשבה לעצמי, הקשבה לגוף, נאפשר לעצמו תנועה, חיות, להזרים את הדם, לרכך את כל מה שמחזיק חזק חזק כל השבוע, לנשום, לנשום עמוק, לפתח שיח עם הגוף, עם הנפש.

יום האישה נקבע, בין היתר, בכדי להזכיר לנו שיש לנו את הזכות לבחור. שיש לנו יותר חופש ממה שהיה לנו פעם. עדיין יש על מה לעבוד. המאבק חי וממשיך. אבל, וזה אבל גדול, עם קצת מודעות, נחישות, יוזמה אסרטיביות, נגלה כי יש לנו את הזכות לבחור את מהלך החיים שלנו. אין ספק, מהלך הבחירות שעשינו, הוא בעיקר זה שהשפיע על איך שהחיים שלנו נראים היום. אבל זכות הבחירה היא איתנו תמיד. והכל ניתן לשינוי. תמיד. אנחנו רק צריכות להאמין בזה, ולא לבטל את זה. לא להגיד, 'אין מצב', 'הייתי ממש רוצה אבל אי אפשר'. אני מזמינה אתכן לגלות נחישות. תבחרו שאתן רוצות לעשות שינוי. שינוי קל אפילו. לא צריך מהפך שהוא לא מציאותי. בואו נלך צעד צעד. נגלה מעט יותר הקשבה לגוף, כל פעם קצת. נסגור לטובת עצמנו עוד מעט זמן ביומן. ונקפיד, נתמיד, נתעקש על הזמן שהוא עבורנו.

אני יודעת. הפוסט זה תפס כיוון של שיא הבנאליות. סטייל Yes we can!, Just do it, את אישה חזקה ויכולה הכל, ושאר ירקות… אבל, הבינו אותי. כפי שאמרתי, נקודת המבט שלי השתנתה. אני יושבת יום יום מאחורי שולחן הקבלה בקמליה ורואה אתכן. אתן מגיעות אלינו כי סוף סוף הצלחתן לפנות קצת זמן בתוך כל מה שאתן "צריכות" לעשות, למה שאתן "רוצות" לעשות. מגיעות, מתיישבות עם כוס התה, וסוף סוף נושמות. לוקחות פסק זמן אמיתי. אולי תצליחו איכשהו להכניס את עצמכן לרשימת ה"צריך", כי עבור נשים רבות, זה כבר קריטי. כי אין לנו יותר את הפריווילגיה לא לדאוג לעצמנו.

תחפשו קצת איזון. תתחילו בקטן, או תמשיכו בענק, זכרו שיש לכן אופציות, יש דרך לגוון, לסטות, לעקוף, לחצות, למצוא נתיב אפשרי לדבר שיעזור לכן. שיקל, שירווח.
כמו תמיד, אני מזכירה לכן לנשום. קחו נשימה ארוכה ארוכה, דקה ועמוקה. תמלאו כל חלל בריאות שלכן. העבירו את האוויר עד לגב. ועכשיו, תתחילו מחדש.

אני תמיד מאמינה בזה, שחירות אמתית היא החופש לעשות את הבחירות שלנו. אם איבדתן שליטה על הבחירות שלכן, אם אין לכן אפשרות לבחור את הצעדים קדימה, קחו צעד אחורה. חישבו על הדרך מחדש. הכל ניתן לשינוי.

 

***

בדרך כלל ביום האישה, קו המחשבה שלי הוא מאוד פוליטי וחברתי. חושבת על המאבק הנצחי שלנו ועל הדרך שאנחנו חייבות לעשות כדי להביא אותנו הנשים לשיוויון הזדמנויות אמיתי. השנה, אתן נשים יקרות שהכרתי בקמליה, לקחתן אותי למאבקים יותר אישיים. אז למרות שכתבתי פוסט מאוד אישי, מזמינה אתכן לקבל השראה נוספת ליום הזה שהוא סמל עצמתי לדרך שלנו, לאורך השנה ולאורך שנים. מזמינה אתכן לקרוא כתבות ממלאות השראה וידע על היום שהוא היום:

שרון גבע, אשת חינוך עניינית ביותר, כותבת על הטשטוש הערכי של היום הזה ע"י תרבות הצריכה. לקריאה לחצו כאן.

50 נשים שמשפיעות על חיינו, או נכון יותר לומר, רק 50 מתוך אלפי אלפים שחשובות לנו, שבחרו לספר עליהן, כדי להזכיר לנו שגם אנחנו מובילות שינוי. לקריאה לחצו כאן.

ווידאו קצרצר, כי האפקט החזותי תמיד עוזר. לצפיה לחצו כאן.