רגעים קטנים של אושר. פשוט אושר, קטן, טהור, רגעי, שגורם ללב בפנים לקמר את עצמו ולעשות חיוך פנימי.
הרגע הזה, בתרגול שאדו יוגה, שהצלחתי לעבור מצד לצד קרוב לרצפה, בלי ידיים!! הם עזרו לי כל כך הרבה זמן, ופתאום, ביום בהיר אחד, לא הייתי צריכה אותן יותר. או הרגע הזה, שמסתכם בשליש שניה, שבה הרגשתי את עצמי פתאום מחזיקה את עצמי יציבה בעמידת ידיים. רגעים קטנים שבהם אני מפתיעה את עצמי, גאה בעצמי, סיפוק אדיר ואושר נפלא. קצר, אבל כזה שמטעין כל כך כל כך הרבה.
הרגעים האלו מופיעים אחת לכמה זמן בתרגול. יש איזה תרגיל, איזו אסאנה, איזו תנועה, שהיה לי חשוב לעשות אותה באופן מסוים, אשתמש אפילו במילה להצליח אותה! איזה כוח שהייתי חייבת להגיע אליו, איזו מידת אורך, גמישות, טווח… לכולנו יש את זה.
אנו מדברות ומדברים המון על לשים את האגו בצד בזמן תרגול ולהיות סבלניים עם הדרך שלנו בתרגול. לתרגל רק לשם לתרגל. הרי שהתרגול אינו מסלול עם קו סיום, אלא דרך פתלתלה שעוברת בכל מיני ארצות, איים, נופים, חוויות, ואנו למדים ולמדות לכל אורכה. משכילים לתוכה, מבשילים… ובכל זאת, אי אפשר שלא להיות יומרניים לגמרי, הרי שכולנו רוצים להרגיש את נקודות הציון האלו על אותה הדרך שיהפכו את השיפור שלנו למוחשי.
אני מאמינה שיש איזון בין השניים. הליכה בתלם בסבלנות, להסתכל על הנוף לכל אורכה ולשאוב מהמחזות ידע והשראה. וזה בסדר גמור ליהנות גם מהצלחות קטנות, ואפילו גדולות, שיתנו לנו הרגשה מדהימה לגבי עצמנו ויתנו לנו מוטיבציה להמשיך לפסוע בדרך התרגול, להמשיך ללמוד את הגוף, את הנפש, את הקשר בניהם.
