יעל מלין

כבר בתור ילדה קטנה אהבתי לנוע, לזוז לכל עבר, לרקוד ולקפוץ. הגוף שלי היה קטנטן וחלש, גמיש וארוך. לא היו שם שאלות, הכל היה ברור, התאמנתי בתור נערה כל יום שעות בהתעמלות קרקע ובלהקת ריקוד. עד ש… בגיל 18 הגוף אט-אט הפך כאוב, לא עמד עוד בדרישות (שלי); הברכיים כאבו ורעדו, הייתה הרבה תנועה אבל לא היה מרכז, לא הייתה לכידות. גם הנפש הייתה בטלטלה, רועדת, לא נחה, התודעה הייתה לא שקטה.

בגיל 19 הגעתי ליוגה, אל חצרה של מורתי הראשונה בבית זית, בין העצים כשברקע ציוצי הציפורים. שקט ורגוע בחוץ, רועש בפנים. מתבוננת לראשונה פנימה על הנשימה, מגלה אותה, מבינה שאינני נושמת באמת, עד הסוף. שמשהו שם מסרב לשאוף ולחיות, משהו שם מסרב לנשוף הכל החוצה ולהרפות. שנה של תרגול, היוגה עוד הייתה אימון פיזי עבורי. בהמשך, אחרי שעזבתי את היוגה לזמן מה, הגיע משבר פנימי עמוק. בשיאו של המשבר, היוגה הגיעה אליי ואני הגעתי אליה, באופן ספונטני כמעט. נסעתי לטייל לבדי ובוקר בוקר תרגלתי, שעה וחצי על המזרן הסגלגל שהיה הרכישה הראשונה שלי באותה נסיעה. וכך, בכל בוקר, שעה וחצי עם עצמי, נושמת עמוק, נושפת החוצה ומשחררת. בין שאיפה לנשיפה מגלה שם אני פנימי עמוק, יציב ונינוח, שבע-רצון. עם הזמן ועם האימון הרבדים השונים נגלו בפניי – גוף, נשימה ואנרגיה, נפש ותודעה, רוח ותבונה, אושר פנימי עמוק שאינו תלוי בדבר.

התנועה התעדנה, הלכידות נבנתה, הנפש התחזקה. כל ליבי התמלא ברצון להעביר את זה הלאה, לשאוף ולנשוף אתכם, לגלות את המהות של ה’אני’ וה’עולם’ ביחד אתכם, ברכות ובהבנה עמוקה – של החיבור שבינינו, של החיבור שבין רבדנו השונים, של האני השלם והעמוק שלנו ושל נחת הרוח שחבויה בפנים.

בשיעוריי אני מדגישה את כל הרבדים השונים, את החיבור ביניהם. אני מאמינה שהתנועה והתנוחה צריכות להיעשות ביציבות נינוחה, בהרפיית המאמץ, בהנאה ובאהבה.

…

יעל מלמדת שיעורי ויניאסה בימי רביעי ב-08:30.